טוטאלפיזיו

דלקת בגיד אכילס (Achilles tendinopathy) היא פתולוגיה שכיחה בגיד החזק והעבה ביותר בגוף, המחבר את שרירי הסובך לעצם העקב ומשחק תפקיד מרכזי בהליכה, ריצה וקפיצה. היא נפוצה במיוחד בקרב רצים וספורטאים חובבים בגילאי 30–60, אך יכולה להופיע גם באוכלוסייה כללית עם עומס חוזרני על הגיד.

​

פתופיזיולוגיה וסיווג

​

היום מקובל לראות ברוב המקרים תהליך ניווני‑מכני יותר מאשר דלקת קלאסית, ולכן משתמשים יותר במונח טנדינופתיה מאשר טנדיניטיס. ברקמה הודגמו שינויים דגנרטיביים, עיבוי הגיד, אי־סדירות בסיבי הקולגן והסתיידויות, ולעיתים קרעים מיקרוסקופיים. מבחינים בין מעורבות אינסרציונית (בממשק הגיד‑הקלקנאוס) לבין mid‑portion, עם השלכות על התסמינים ועל בחירת התרגילים הטיפוליים.

​

גורמי סיכון וקליניקה

​

גורמי סיכון כוללים עומס יתר חד או מצטבר (עלייה חדה בנפח או בעוצמת האימון), נעליים לא מתאימות, מבנה כף רגל (פרונציה יתר, קיצור גיד אכילס), גיל, עודף משקל ופתולוגיות מטבוליות. קלינית תתואר לרוב התחלת כאב הדרגתית בחלק האחורי של הקרסול או מעל העקב, המוחמרת לאחר פעילות, ובהמשך אף בפעילות יומיומית כמו עליה במדרגות, לעיתים עם נוקשות בוקר, נפיחות מקומית ורגישות במישוש הגיד.

​

אבחון

​

האבחון מבוסס בראש ובראשונה על אנמנזה מפורטת ובדיקה גופנית: מישוש לאורך הגיד, הערכת טווחי תנועה בקרסול, בדיקת כוח שרירי הסובך, תפקוד חד‑רגלי (Heel raise) והערכת מנח ביומכני של הגפה התחתונה. במידת הצורך נעזרים בהדמיה – אולטרסאונד או MRI – לאישור טנדינופתיה, עיבוי, הסתיידויות או קרעים חלקיים, ולהבדלה מפתולוגיות אחרות בעקב. זיהוי גורמי העומס (תדירות, סוג משטח, הנעלה) הוא חלק מהותי מהאבחון הפונקציונלי בפיזיותרפיה.

​

עקרונות הטיפול הפיזיותרפי

​

בשלב החריף מודגשת הפחתת עומס (load management), מנוחה יחסית ולא מוחלטת, וטכניקות RICE – מנוחה, קירור, חבישה והגבהה – בשילוב טיפול תרופתי נוגד דלקת לפי צורך רפואי. בהמשך מושם דגש על חשיפה הדרגתית לעומס באמצעות תרגילי חיזוק אקצנטריים וקונצנטריים של גיד אכילס, מתיחות מותאמות של שרירי הסובך, ושיפור שליטה נוירומוסקולרית ושווי משקל.

 

התערבויות נוספות ופרוגנוזה

​

כלי עזר כגון מדרסים והתאמת הנעלה יכולים לסייע בהפחתת עומס מכני על הגיד והקלה בכאב. במקרים כרוניים עקשניים נשקלות התערבויות נוספות כמו גלי הלם חוץ‑גופיים וזריקות ביולוגיות (PRP), בעוד שזריקות סטרואידים תוך‑גידיות אינן מומלצות עקב סיכון מוגבר לקרע. ברוב המקרים טיפול שמרני מובנה והדרגתי בפיזיותרפיה מוביל לשיפור משמעותי בתפקוד ובכאב, אך משך ההחלמה עשוי להימשך מספר חודשים ודורש ניהול עומס קפדני ושיתוף פעולה מלא של המטופל.